יום רביעי, 8 במאי 2013

יהמו בני מעיי


יהמו בני מעיי


ליומן

התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.
הכול החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.
ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.
הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא." וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.
הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.
סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."
באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.
בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?
יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?
אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.
בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.
לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.
לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.
יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. 

‏24 תגובות:

  1. טוב שחזרת, באמת. אין מי שמטיח את האמת בדייקנות וכאב כמוך, ואהבה.

    השבמחק
  2. טוב שאתה כותב. שם את הפרופורציות בדיוק הראוי להן.

    השבמחק
  3. אוהבת את המילים שלך...!

    השבמחק
  4. שלמה מסטבאום8 במאי 2013 בשעה 10:15

    אם מישהו רוצה להבין את זרם התודעה שמאפיין את כתיבתו של יורם, שיקרא את הרשימה המצויינת הזו.
    יורם, אל תפסיק לכתוב, זה סם החיים שלך, לפחות כמו הטרומבוציטים.

    השבמחק
  5. Thanks Yoram, touching as always. From an old neighbor, that used to live in Gordon st. I remember you and you family from those days.

    השבמחק
  6. יורםיקר, ממשיכה לקרוא אותך ואוהבת את שאתה כותב..... המשך לכתוב ואמשיך לקרוא.... יום הולדת שמייח חבר!

    השבמחק
  7. נהנית מכתיבתך הרהוטה המיוחדת והישירה המשך לכתוב יורם יקר. הכתיבה חשובה לך כמו גם לקוראיך.
    חג שבועות שמח לך ולמשפחתך.

    השבמחק
  8. אני יושב וכותב לך מפני שאני חושש שבכל רגע אתה עומד להיפרד מן העולם הזה ( מי לא בעצם ) ולא אספיק לאמר לך משהו מטומטם וחסר חשיבות (הרי את הדברים החשובים באמת כבר כולם אמרו לך). את היכולת לאמר דברים מטומטמים וחסרי חשיבות רכשתי מתוך נסיוני רב השנים בער"ן. לא ייאמן עד כמה הם עוררו לחיים את הפונים. אולי משהו שתלוי בכימיה או בפיסיקה של המילה והמשפט. מי יודע. לענייננו, ימי שישי רבים ישבתי ליד השולחן שמאחורי הגזע הכרות בקפה תמר, והתבוננתי בך מסב אל השולחן שליד הדלפק. מה שראיתי בעצם, הוא את גבך, ושמעתי את קולך. אתה לא ראית אותי. גם לא ראית את גבך. האם ראית פעם את גבך? לא ייאמן עד כמה גב יכול לספר לצופה על בעליו, או לבעליו על עצמו. לעיתים זקוף, לעיתים שחוח. הגב הוא כמו טבעות העץ. הוא מספר על שנותיו, בעיקר אלה הנפשיות. הודות לגבך, אני מכיר אותך לא מעט, והדבר הקרוב ביותר לתשדורות שהוא שידר הם דברים רבים שכתבת בספר בא בימים, ואני ידעתי אותם מקידמת דנא. מעניין למה יעדיף אדם את הגב על גבי הפרונט. טוב, אז זהו. הבטחתי לך משהו טיפשילהעביר איתו את הלילה החם או הקר. הרבה יותר טוב מאשר לדבר על סרטן שלדברי ד"ר האוס זה סתם משעמם (בפרק האחרון. כדאי לצפות). אוהב אותך.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני ממשיך וכותב כ"השב", כדי לשמור על רצף. מוזר, גם אני נולדתי ב - 2/5, שמי הפרטי מתחיל באות "י" ושם משפחתי באות "ק". זה כמובן לא אומר דבר לבד ממקריות שהתרחשותה נדירה למדי. באחד מימי השישי האלה מאחורי הגזע הכרות הרהבתי עוז, נפרדתי לרגע מה"חצי בייגלה" של שרה'לה, וניגשתי אליך. הצגתי את עצמי ותוך שניות השיחה נסבה על מחלת הסרטן שלקית בה. כל זה היה לפני מספר שנים. סיכמנו שאתקשר אליך וניפגש, אולם משביקשתי ממך את מספר הטלפון, אמרת שאחפש אותו בספר הטלפונים. לא עשיתי זאת, משום שחשתי שמבחינתך זה היינו הך אם תתקיים הפגישה אם לאו, וכלל לא הבנת שהיא נועדה עבורך. מאז המשכתי לשבת עוד ימים רבים מאחורי הגזע הכרות, אולם הימים בהם היית פוקד את קפה תמר הלכו והתמעטן, עד שנמוגו כליל. נו, ראית את הפרק האחרון של האוס? אינך חושב שהיגיעה העת לעלות על ההארלי דווידסון?

      מחק
  9. יורם
    אני אוהב את כתיבתך
    אני אוהב אותך

    השבמחק
  10. יורם, והסוף מביא עימו רהיטות אין קץ, וחוכמה, והבנה שהכל הבל הבלים. לא שבתחילה לא היתה חוכמה, אבל זה נשמע בלתי אמצעי עכשיו.

    לא חושב שלכך התכוונת, אבל מתוך מסך הכאב והחושך, זה פתאום מרגיש כאילו יורם כבר מחובר לעולמות עליונים. חיבור רופף עדיין אבל יש שם משהו בקצה שהולך והופך לגדול.

    השבמחק
  11. השבוע ראיתי את הסרט של סוזן סונטג בסינימטק ומאוד הצטערתי שלא הגעת להקרנה עקב מחלתך. וואו, איזה יפה תואר היית, ואיזה דברים נכונים אמרת. כמה עצוב שכל מילה עדיין רלוונטית לחיינו פה היום. החלמה מהירה, העיקר לא לסבול.

    השבמחק
  12. נוח על משכבך בשלום.

    השבמחק
  13. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים

    השבמחק
  14. תודה לך על האמת שאתה חולק עימנו

    השבמחק
  15. אי אפשר לעכל את האבידה. ענק רוח, מהפכן, צלול, יחודי. אחרון הנפילים.

    השבמחק
  16. היית איש אמיץ. רואה נכוחה. ביטאת תחושה של רבים- ישראלי אך לא גאה. סופר מעולה ומשפיע, גם אם לא לכך נתכוונת.
    אם יש תנחומים, אם בכלל, הם שלוחים לשלשת הנשים שלך. גם לבני משפחתן. היו חזקות. זכיתן.

    השבמחק
  17. ישיר צלול אמיץ סופר נפלא.תחסר פה מאודנוח בשלום.אדם יקר.כל כך קויתי שתשוב אל הבלוג ושוב נקרא את דבריך הנכוחים והחדים. וחבל שלא כך הוא.היה שלום!!

    השבמחק