יום שישי, 5 באפריל 2013

דנקנר


  1. נולדתי לבוקר חדש עם מותו של אמנון דנקנר. איש ריב מדון חוכמה וכישרון. שנים אני מבקש לדבר עליו. ולא עשיתי את זה. אני בוש. הוא מת צעיר. מוכשר כמו שד. אהוב ושנוא. פה גדול. נשמה של ילד נזוף. כאשר עמד לפרסם את ספרו על דן בן אמוץ ביקש ממני צבי לביא שהיה אז עורכי בסופשבוע של מעריב לכתוב על הספר. הכרתי את דן. הרבה שנים הכרתי. פתאום טילפנה מאמריקה הלן שהייתה אשתו ואם בניו ובתו של דן ואמרה שהיא יודעת שבספר ישנם כמה קטעים שאם יתפרסמו תתאבד נערה נפלאה וענוגה ושברירית. קראתי את הספר. הוא היה טוב. הוא הכעיס הרבה אנשים אבל לצערי כמעט כל מה שהיה כתוב בספר היה נכון. אנשים צעקו.  חירפו. נתפסו עם המכנסיים למטה. לי היה קל. אף פעם לא הייתי בחבורה המוטרפת של דן. אבל דנקנר הסכים. הקטעים הורדו.
  2. דן ואני היינו ידידים משנת 1948. היה לנו  חוזה שהוא לא קורא את הספרים הרעים שלי ואני לא קורא את שלו. אבל קראתי. את ההמורוסקות אהבתי מאוד . אפילו איירתי כמה מהן. 
  3. אמנון יכול היה להיות נחמד אבל הייתה בו עברה קשה שבערה בו. ובכעס הוציא את מה שסיכן את חיי הנערה המתוקה ההיא. אהבתי את הספר. היה חשוב. מכל חבריו הכותבים ביקש דן דווקא מדנקנר הרחוק ממנו ביותר לכתוב את הביוגרפיה שלו. דנקנר לא היה מהפלמ"ח. הוא לא היה אתו באניות. הוא כנראה רצה את האמת וידע שדנקנר, חבר די חדש שלו יכתוב. וידע מה הוא רוצה.
  4. היה שם הסיפור עם אימא של דן שאולי לא היה ואולי היה. דן יכול היה לעשות הכול. אבל את זה הוא השאיר. כי הדווקא שלו היה הדבר הכי חזק בו. נהייתה שריפה מתקתקה כועסת וחומדת של איש. אבל הדברים האחרים -אלה שידעתי שהיו- היו נכונים. כלומר אין אמת מוחלטת. זיכרונות הם נשפי זעם מרחף.  אבל הסיפר היה חזק ומקורי. דן לא היה כמו אף אחד ודנקנר הבין שדן לאהיה רק פלמ"ח וכדורי.
  5. דנקנר רצה פרסום. הוא התאהב ברעיון שהכתיבה של הספר על האיש דן בן אמוץ, תביא לו תהילה. הוא פרסם בעיתונים קטעים נועזים מן הספר וכולם כבר קראו חלקים רבים ולא הלכו לקנות את הספר. דן היה פינומן. ילד פולני שהגיע והמציא את הישראליות. כתב פשוט. הראשון שלא ייפה דבר. היה מצחיק. מסוכן. היה נבזה לחבריו הקרובים שתקופת מה שלט בהם. היה הטבח הטוב בארץ, זה היה לפני ימי השפים הבוכיים על במיה שחוטה שאיזה מתחרה קלקל וננזף וכמעט בכה, וישב שבעה על במיה מסכנה אך דן היה חכם בישול אמיתי.
  6. הכיר את העולם כשאנחנו עדיין חשבנו שחיפה זה חוץ לארץ. המציא שפה. המציא לעצמו ילדות. שלט ברזי ילדותינו כאילו חווה אותה.  
  7. בשנת 1950 בפריז הוא הגיע מאמריקה ושהה ימים מספר בפריס. כתבנו יחד ספר ילדים. הוא ידע ביטויי ילדות שאני לא זכרתי ואני כן נולדתי כאן.  הוא היה מבריק בשקריו על עצמו כי רק בשקר הזה מצא בית.  דן  היה הישראלי השלישי אחרי אבשלום פיינברג ומשה דיין שהמציא שפה.לאום. וכוח. כמו דיין הוא היה איש של חטאת וחסר מוסר פרוע ומתפרע מצחיק וכועס וכואב. 
  8. בסופו של דבר הספר הומת על ידי חבריו של דן שאכלו על שולחנו ושחו בג'קוזי שלו. ראיתי שם דברים שלא ראתה שפחה על הים. אבל כרגיל אצלי על ימי חיי, הייתי צופה. לא שותף. האם דן אהב אותי . אין לי מושג. אבל אילו הייתי חזק יותר, ומודע לתבונת הזיכרון הערמומי המייבב משקר ומשכר מכוח הכישוף של היידע של מה שלא היה מה שהבנתי כאשר כתבתי את תש"ח- כשכל העת כתבתי שאני לא בטוח שזה באמת קרה ככה שכן הזיכרון הוא שיברון סוער מתעה ובודה. מי שהבין את הדבר הזה הכי טוב הוא ארי פולמן בסרטו המופתי וולס עם בשיר.  
  9.  דנקנר היה אופוזיציה של איש אחד. איש של עצמו היה . נתיב בדרך אל מלחמותיו שרבות מהן היו מומצאות  להכעיס. היה חכם גם של טיפשות, עורך מצוין, כתב היטב ואהב את הכוח שהעניקו לו או נכון יותר, לקח לעצמו. הוא לא חיכה לטובות. בא מבית טוב. לא היה עני מעולם. היה מטיח בקרובים שבידידיו ואהב כמה מחבריו עד טירוף. הוא היה האחרון שהאמין- מלבד יועץ משפטי שהורד אלינו מכזבי הניבלנוגים - שהאמין בחפותו של אולמרט שלעניות דעתי ייצא מכל עינוייו לא במעט  בגלל אמנון. 
  10. אילו לליברמן היה חבר כמוהו ולא רק יועץ משפטי לצדו היה בטח משמש בינתיים כשרח חוץ לפחות ללטבייה או לאיים האיברידים. 
  11. ישנו משהו עקוב יופי שעמד לו לדנקנר שלא פחד מאיש. איש שעשה רק מה שרצה. היה מחזר גאוני. היה מסוגל לקחת עלדה בת חמש עשרה לשפת הים להעיר את הירח ולשרוף את המים. איך דנקנר לא עצר את המוות אינני יודע. חבל. איש מענייןיותר מרוב הנחמדים. מעום לא הלך בשום תלם. פשוט אולי צחק מאיזובדיחה של עצמו וישן עמוק מידי. 

3 תגובות:

  1. גרוע גרוע מאוד
    כתוב חרא

    השבמחק
  2. יומן הצבוע בהמשכים, קבצן מאמינים תמימים

    השבמחק