יום רביעי, 3 באפריל 2013

המשך יומן


  1. עמוס אילון מגדולי הכותבים הישראלים שהיה ידידי טוב, איש עם גדולה וכעס וכאב ואני חשבנו פעם להציע יום אחד בשנה כיום שייקרא "שניצליידה" הרי גם לאשכנזים מגיעה איזו מימונה . אנחנו היום מיעוט בארץ שבה היינו פעם רוב. חשבנו- בינתיים עמוס מת, ושמעו, הוא לא "מצא את מותו", כי הוא לא חיפש, הוא "לא הלך לעולמו" כי עולמו היה כאן, אבל הוא מת, כולם ימותו או מתו, עושים מזה עניין, אני עושה מזה יומן, אבל חשוב למות אחרי החיים ולא לפניהם אף כי במניין נכון אנחנו באים משום מקום- ממוות- ןרק אז חייים ונחוצים לפנות מקום.
  2. אז חשבנו על שניצליידה. נשיר "יודלים" נאכל שניצלים, נישן בשלף שטונדה, נעדיף קינדר שטובה, נלמד לא לצעוק, לא להתלונן,  נחיה בחמסין כאילו קר, ננגן ברהמס, שומן, נשיר שירים בגרמנית, בפולנית , בעברית ישנה, זאת שהייתה לפני היאללא- ביי נתגעגע לשלג שמבושש לבוא, נצחק בקול סגור, נשאיר זכר למי שהיינו, למי היו הורינו אלה שלא נלקחו למשרפות ולאלה שידעו לבוא והצליחו לבוא, הקימואת היש בארץ הדאובה הזאת שמזמן איננה. 

  3. שניצליידה! 

  4. עשר שנים, בין שנת שבעים לשנת שמונים התגוררנו בשכונת מורשה. היה טוב לנו שם. היינו אשכנזים אחרונים והיינו כאחים לכל היתר. על כך יש לי מאות סיפורים. החבר'ה הצעירים במורשה קראו ליום השואה "המימונה של האשכנזים" , זה היה חסר ניגון טורף או כועס. לא היה בשם שמץ של ביקורת. זאת הייתה האת שלהם. אנחנו חיים בארץ הזאת בארבעה שבטים. היינו עם ואיננו עוד. אולי פעם נהיה. אולי לא .  לומר " המימונה של האשכנזים" היה נכון להם מפני שהמימונה היה הרגע המאחד שלהם שהעניק להם כבוד עצמי , ניגון שלהם מול אלה שהם חשו חסרי כבוד מפניהם. 

2 comments:

  1. משעשע... טוב שכתבת את זה! תרגיש טוב, כמה שאפשר!
    רחל בר-יוסף-דדון

    השבמחק
  2. כמה נחמד ששלושה חברים נפגשים במסעדה בתל אביב. מי יתנני זבוב על הקיר.

    השבמחק