יום שני, 1 באפריל 2013

בדרך לברלין עצרתי באיכילוב


 הייתי בדרכי לברלין למצוא את הצעדים של אבי ולהופיע בכמה ערים על תש"ח שיצא לאור שם. המזווודה הייתה מוכנה. היה חמסין. הכנתי מעילים. מ- 36 מעלות לאפס יהיה מעניין. רציתי להזמין מונית. הגיע אמבולנס שלקח אותי לאיכילוב ושהיתי שם מספר ימים. אולי מפני שהתגעגתי לאוכל וולבן שאוכלים בבתי הולים בכפית מרק ואין מח שיודע למה ואולי זה מהתנ"ך. 
ךא היה נעים. כאב לראות רופאים צעירים עובדים משמרת  של 24 שעות ומדברים בעניים עצומות. אין רוע גדול יותר בארץ מאשר היחס לחולים לרפואה לרופאים לאחים לאחיות לסניטרים ואין לי תקוות גדולות, שרת הבריאות החדשה שאמה המתוקה הייתה מנהלת את בית הספר בו למדו בנותיי לא רק שהיא חדשהע אלא היא שרה מה שלא היה בהרבה מאוד שנים. אבל מההיא תוכל לעשות. החברה בחרה מה שבחרה. יאיר יהיה שר אוצר. הוא צעיר מידי מלחשוב איזה יחס יש פה לרפואיה נפלאה בטיבה שהחולים צריכים לשכב במסדרונים, שהאחים מתייסרים, שמנסים לעבוד ועובדים קשה אבל אין די, יאיר יהיה שר אוצר, בתור לתקציבים יהיה ארוך, מי שלא היה מאושפז זמן רב אינו יודע. כאשר תבוא השרה יקחו אותה לדרך סודית בתי החולים עדי שלא תראה כדי שלא תתייאש. היחס בישראל לחולים וזקנים הוא מחפיר, מהגרועים שמדינות המערב אף כי ישראל אינה מערבית וכמו שבחרו בשריה בזלזול וכך גם יפעלו אולי אנחנו  במקום טוב בין סודן לאתיופיה. 
אבל נשארתי באיכילוב מה שהם מצליחים לעשות בתנאים הממלכתיים -כתקוותו הלא מוגשמת של בן גוריון לא יעשה המשיח גם אם הוא באמת כבר בא  ומחפש להתגלות ובערץ שניים אין מקום לסיפורו כי הוא לא יודע מי הוריו ואף אחד לא אנס אותו ולא היה לו סרטן ולא נדרס על ידי טרקטור בקריית הממשלה. 

2 comments:

  1. מכאן, העובדות שברשימה, נראות כואבות

    השבמחק
  2. הלואי וזו הייתה מציאות האחד באפריל (שבו כתבת את הפוסט) ולא מציאות מדוייקת, ישראל 2013


    נ.ב. נשיקות

    השבמחק