יום חמישי, 18 באפריל 2013

אילן יצוק מרוך


נכתב ב -אוקטובר 1973 כשהילדים מתו. פורסם ב" דבר " ניסיתי להעלות לפני יומיים. לא הלך. הנה מעט ממה שהיה.
לאילן, לאורי, לליאור, לכל האחרים.

איך נהפך רוך אנושי כזה לכוח. איני יודע. בבוקר נודע שנער נבלע באדמה. הילדים הללו גדלו נכלמים מעט. מעליהם סכך הצל של דורות אפלי-תהודה. גיבורים ענקיים קדמו להם וסככו עליהם. הם נפלו בין המיטות; בין האור האחר, הזר, מלא שובבות נעורים של פופ ושיער ארוך, חופש ענקי ונעורים המבקשים להיות נצחיים, לבין השבועה הנחרצת שנשבעו אחרים בשמם. הם קיבלו דברים במין אלם. איש לא שאל אותם. כולם ניסו לפרש אותם. הם היו סימני-שאלה עצומים והלכו בצל. הם לא הרימו קול ולא תבעו תביעות. באחדים היתה נוקשות, ברובם היתה איזו תהייה נבוכה. הם הביטו בך כאילו אתה התשובה לשאלה שהם לא שאלו. אבל הם סירבו בתוקף לשאול את השאלות שלהם. ציפו מהם שיהיו משהו, איש לא אמר להם מה. הנער היה רך וענוג. היה לו החיוך המדהים שיש לפעמים לתינוק ישן. כאילו צריבה פנימים עם אושר תהומי חבורים יחד. ציפית מרוך כזה שיצייר את העולם או את חביון הלב. ציפית שהנערים הללו ייצאו למסעות חשוכי-מרפא לתוך תודעתם הכמוסה, ויגלו פרחים במקום שבו היו אצל קודמיהם סיוטים. הרוך הזה היה תום בלתי נדלה. הם נדחקו לפינות מפני שלא ציפו שיבינו אותם, הם סירבו למסור דו"ח מדויק על מה שמתרחש עמוק מתחת לחיוך, הם חיו בגיהנום פרטי וסגור משלהם. על הדשא של תודעתם איש לא דרך.
ואז פתאום נהפך הרוך לאיזה הולם בלתי מובן; לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת; לזרימה חרישית לתוך כל ההיסטוריה וחתירה בה ונבירה בה, בלי מלים, בלי התרפקות יתר; למצוא בה את האגרוף שהיו או התיימרו להיות האחרים שסככו עליהם כל השנים. הם יצאו בגופם להגן על אלה שלא הבינו אותם. הרוך והתום עמדו מול המכות הניחתות ולימדו את התוקפים לקח בל ישכח; שאין החיוך מעיד על עיסתו. כלומר, הם לימדו את התוקפים מה שאוהביהם לא למדו מהם אף פעם.

הנער בעל החיוך המקסים ראה דברים שאיננו יודעים מה הם. הוא לחם כמו חיה פצועה למען עולם, שאותו לא טרח מעולם לתאר לזולתו. מה הוא ראה שם בתוך האימה?
הוא עמד מול המוות והמוות עיפעף ראשון. ושוב ושוב הכה בבשרו עד שנעלם. אני רואה תום עם חיוך, כמו פרפר, מכה אויב ואיני מבין מנין הנביעה הזאת. אני מכיר את החיוך שנהפך לפלדה. אני מכיר את הנערים שהיינו אנו; אני זוכר את האימה של אז ואת הימים המרים. אבל זו ראייה לאחור של אדם מבוגר. איך אפשר לתאר, מתוך הנער המחייך, מלא התום, את הזוועה שראה, את ההקרבה שהקריב.
אני זוכר את הילד. עם חיוך ביישני. הוא פותח לך את הדלת וכולו שופע איזו הבנה עמוקה לפצעים שאתה כלל לא גלית לו. אני זוכר את הנער גדל ומבקש להניח לו, מבקש שלא יפריעו לו. הוא לא רצה להיות טירדה בעולם. הוא ביקש לעמוד בינתיים בצד, לא להידחק בתור, לצחוק עד כמה שאפשר ולכאוב את מה שיהיה לכאוב במסתרים. אני מכיר את הנער, את ההליכה הזהירה בין שברי זכוכית, את העמידה המבוישת, את העצמה שבמלה הקצרה, הקצרה ביותר, בין דבר לדבר. כאילו ניסה תמיד לגעת בהילות, בתוואים, ולא לעשות טיפול שורש עד שיבוא היום, עד שיגיע הרגע הנכון. אבל תיאור הדברים בקיצור ובמדוייק היה הכרחי והיה נסוך עליו איזשהו יופי, שרק מי שמכיר את מפלצתיותן של מלים יודע את חשיבותו. הנער אהב את התפוח, אבל לא חשב שיש להגיע אל לב התפוח כדי לאהבו, לא סבר שיש לפצוע בסכין את התפוח כדי לאהוב אותו עד תיכלה.
את אהבתם הם לא בצעו. נקם אינו המלה שלהם. הם לא רק מילאו את חובתם כמו שגורסת המליצה, אלא רקמו עצמם לתוך רקמות העם, לתוך כל ההיסטוריה שלו, בלי שאמרו אי פעם מלה אחת על זהותם הנפשית העמוקה. האם הזהות הזאת נולדת בקרב? קשה להאמין. אנחנו פשוט לא הכרנו אותם. כשהיינו אנו צעירים והלכנו למות בקרבות, לא הכרנו את עצמנו, אף הורינו לא הכירו אותנו. הם, הצעירים, שילמו לנו באותה לשון, באותה מטבע. הם הלכו למות בלתי מובנים כליל. זו נחמתם ונקמתם. כי כל פירוש שניתן לגבורתם יהיה בחינת צידוק עצמנו, לא הכרה בהם. כל השתיקות שלנו יהיו צעקות על אינותם. הם חיו ומתו בלתי-מובנים, כי ברגע המכריע של חייהם, ברגע בו נפתחו אל האימה וניצחו אותה, ברגע בו המיתו את המוות בגופם שלהם, ומתו, באותו רגע הם היו אחרים כל-כך ממה שידענו, שאיננו יודעים מי הוא הנער שמת, כשם שלא ידענו קודם אילו רבדים יש מעבר לפופ, לכמו-אדישות, לחיוך המקסים, למלים הרכות או לאמירות שנאמרו כאילו בגניבה.

הבנת הנערים יכולה להיות רק מתוך המוות, רק מתוך הגופות שנעצמו פתאום ונעלמו חרישית לתוך האגדה. סככנו עליהם באגדות שלנו, הקמנו להם עולם שבו היה עליהם להבין היטב בין נכון שלנו ללא-נכון שלהם. הם לא הבינו ולא לא-לא הבינו, הם הרכינו ראש והלכו לדרכם. אבל באיזשהו מקום מחריד בתוככי נפשם פגשו אותנו בצומת הראשי ואנו לא ראינו. הם מסרו את חייהם למען שנחיה אנחנו. האם אני ראוי לחיים שהעניק לי הנער המחייך הזה? איך אוכל אי-פעם לבוא בלחש ולומר לו תודה. דור הורי ניסה להודות לדורי על-ידי שירי מזמור ופטפוט מליצי, עד שנשכח המעשה ומגש הכסף נותר עניין של מקח וממכר. מגש הכסף האחרון הוא נסיון עיקש ונוסף לומר לחיים שלקח החיים הוא החיים עצמם. יש תינוקות היודעים מהו אלוהים, היודעים מהם החיים. נערים המתים כדי שהוריהם יחיו, אולי יודעים ברגע הפרידה, איזה עולם היו הם מבקשים שיהיה. אבל הם אינם מותירים הרבה מלים. הם היו תמיד נמצאים במלים, בחיבה גלויה, באמירות מפורשות. הם מותירים מועקה גדולה, ואחריות, וזעקה שתלך ותגווע, וכאב שאין לו מרפא. אני מכיר אנשים אכזריים ורעי לב, החיים מתוך לוחמה מתמדת עם העולם. אני מכיר דורות של נערים בעולם, המחפשים אתגרי מוות ותהילת מוות וחיים על חודו של סכין-גילוח. אבל מי הכיר אי-פעם דור נכלם כל-כך, עצוב כל-כך, מבויש. רך עד דק, מסוכך על-ידי דורות רבים של ידעני מלים ומומחי מדיניות, מי הכיר אי-פעם דור של הולכי בצל, הולכי בצד הכביש, המנסים להיבלע ולא להראות, שכך נילחם למען יחיו אחרים. שכך ילך בגופו לעצור התקפה איומה כל-כך.
אם תראו בארץ המיוסרת הזאת נערים מחייכים, מבוישים, מלאי תום; אם תראו נערים יפים כל-כך, המנסים לגעת בידי משי בלחש המפעם בין אדם לאדם. תדעו דבר אחד: עומדים לפניכם העזים בגיבורים ותאבי השלום היפים שבעולם. עומדים כאן לוחמים נועזים, שבמחי אחד היה חיוכם לחרב, שבמחי אחד היה גופם מחסום בלתי-עביר ובלתי-חדיר, לא להם, לנו. הם היו חדירים ועבירים ואילו אנו איננו סוככים עליהם עוד, הם סוככים עלינו. וזאת אולי החובה הגדולה, העצומה, הנשגבה ביותר שמטיל המצב הזה עלינו. לכבד את רצונם שלא פירשו אותו מעולם.

תגובה 1:

  1. יקירי המת כל הזמן ומקים עצמו לתחייה, בע"ע (בעזרת עצמו),

    הנה, אני לא אכעס עליך אף פעם, גם לא על שלא ידעתי כי בשעה זאת עצמה מתקיים לכבודו ערב. העליתי אתמול את האפיקה הקטנה (במספר המלים, לא בתוכנן)וכרגיל מספר חושקי כתיבתך מוסיף להשאיר אותך בצמרת מצעד פזמוני הטקסט אצלנו ע"פ רישומים מדעיים.

    אתקשר מחר.
    גדעון

    השבמחק